• פרק ו' בחירה מול גורל – הכול צפוי והרשות נתונה ?!?

דמויות הנביאה, הארכיטקט והמרווינג'יאן

• הקדמה
• ה"נביאה"
• הארכיטקט
• המרווינג'יאן
• דומם צומח חי מדבר

הקדמה

אחת השאלות המרכזיות בהם נוגעת הטרילוגיה היא שאלה הכרחית העולה מהתובנה כי המציאות של העולם / של המטריקס היא מציאות דמיונית המתוכנתת מגבוה.

אם אמנם כל מה שקורה בעולם / במטריקס כבר נכתב באותיות הירוקות- שפת התוכנה, היוצרת את כל ההוויה הוירטואלית שאנו תופסים, אם כן איפה יש פה מקום לבחירה? האם אני ובחירותי הם כן אמיתיים, או האם אנחנו גם רק חלק מהאשליה? חכמים מנסחים זאת : אם הכול כבר צפוי, איפה נשארה רשות לאדם לשנות?

הדיון בסרט בשאלה זו ניסוב בשתי רמות.

1. הרמה התיאורטית

2. הרמה המעשית , שם ללא דיון שיג או שיח מציג הסרט הלכה למעשה את דברו:

• הסרט הוא סרט של בחירה. ניאו לאורך כל הדרך בוחר, נלחם ומחליט בעצמו בכל הצמתים בהם הוא עומד, על אף הניסיונות של שאר הדמויות לשכנעו כי הכול צפוי.
• אחרי בחירתו, ובמקביל אליה, בטווח הארוך, אנו רואים כי בסופו של דבר הכול נופל חזרה לתוך התוכנית המקורית.

הסרט מדגים לנו בצורה נפלאה איך אף על פי שזה סותר את ההיגיון המוגבל שלנו – תתכן אפשרות שבה הכול צפוי / כתוב / מתוכנת, ובכל זאת ישנה לאדם אפשרות לבחור. השלם כחיבור בין ניגודים משלימים.

המשוכה הראשונה שמתחילה את ההתמודדות הרעיונית בין "צפוי" ל"בחירה" היא השאלה ששואל מורפיוס את ניאו: "האם אתה מאמין בגורל?". ניאו עונה שלא, ומסביר שהוא אינו אוהב את הרעיון שהוא אינו שולט בחייו. אחד הקריטריונים החשובים ללוחם ציון הוא האמונה כי יש באפשרותו לשנות, שיש לו כוח להשפיע על עצמו ועל העולם. אמונה זו היא שעומדת ללוחם ציון בהתמודדות עם הקשיים הכרוכים במילוי המשימה האישית שניתנה לו.

ניאו יידרש לעמוד חזק ואף לחפור עמדות במלחמתו עם ה"צפוי" (הבלתי נמנע) הממשמש ובא בדמותם של סמית, הנביאה, הארכיטקט והמרווינגיאן, כדי בסוף להכיר שלולא בחירותיו אמנם לא הייתה מושגת שום התקדמות, אולם באמת הכול מא' ועד ת' היה בלתי נמנע – "צפוי". הביטוי המלא של אמת זו יוצא לאור בסוף הטרילוגיה במשפטים האחרונים של ניאו. במהלך קרב הענקים האחרון שואל סמית את ניאו למה הוא נלחם – הרי ברור לו שהוא יפסיד, סמית רואה את הסוף הצפוי עם עיני ה"נביאה" שהוא גנב. ניאו מסביר לו שעל אף שהסוף כבר כביכול ידוע, כל עוד הוא חי עדיין יש לו את היכולת לבחור. מיד אחר כך באופן מפתיע, במשפט האחרון, ניאו סוגר את המעגל (התחלה וסוף), ומתוך עוצמה פנימית, נחישות והכנעה, מודה לסמית כי באמת, (במקביל לאמיתיות בחירותיו) – הכול באמת היה צפוי, ואז מוסר את נפשו.

תיקו. ראשי תיבות – ת'י'ק'ו' - ( תשבי (אליהו) יתרץ קושיות והויות)

• ה"נביאה"

עם התעוררותו הרוחנית של ניאו, הוא מתוודע למהותה המתוכנתת של המטריקס, ונפגש עם דמותה החשובה והמיוחדת של ה"נביאה". מערכת היחסים הנרקמת ביניהם מהווה ביטוי למערכת היחסים בתוך נפשו של ניאו בין הצד המאמין כי ביכולתו לשנות ולבחור, לבין ההבנה כי כל רצונותיו מחשבותיו ופעולותיו צפויים ומתוכננים מראש. בשלושת הפגישות ביניהם במהלך שלושת חלקי הטרילוגיה חוזרים שלושה מוטיבים המבטאים את ההתפתחות של קשר פנימי זה:

1. האם ניאו יעמוד או יישב
2. האם הוא יאכל את מה שהיא מציעה לו או לא
3. האם הנביאה יודעת בוודאות מה יעשה ומה יחליט

• פגישה א'

בפגישתם הראשונה, אחרי שהיא מנחמת אותו על שבירת האגרטל שהוא עוד לא שבר, דבר אשר גורם לו להסתובב ולשוברו, היא "מכניסה" לו את המכה הראשונה ומגלה לו: "מה שיעסיק את מוחך בהמשך היא השאלה מה היה קורה אילו היא לא הייתי אומרת לך כלום, האם עדיין היית שובר אותו". ה"נביאה", מאד דומיננטית ובטוחה, רומזת לו כי היא מכוונת את דרכו ומשפיעה במודע ושלא במודע על החלטותיו.

בנוסף, היא מיידעת אותו כי אין היא מציעה לו לשבת כיוון שהוא בכל מקרה לא יסכים, ובכך מראה לו כי היא נמצאת בתוך מחשבותיו. אנו ביחד עם ניאו סופגים מכת נוק אווט באמונתנו כי אנו שולטים ומחליטים לבד, ורואים פתאום שיש מישהו שמחליט יחד אתנו, דוחף אותנו ורוקם לנו את הווייתנו האישית.

בד בבד עושה לו ה"נביאה" הצגה של בדיקה מפוברקת, ומעודדת אותו לאמור בעצמו כי הוא אינו ה"אחד". היא מודיעה לו כי בגלגולו הנוכחי הוא באמת אינו מוכן ויוצרת אצלנו קונפליקט היות ואנו מבינים שהוא ורק הוא יכול לשחק תפקיד זה. קונפליקט זה מערער את ביטחוננו בה ופותח אצלנו אפשרות שאולי בכל זאת היא לא יודעת לגמרי מה יהיה, הרי בסופו של דבר כולנו יודעים כי הוא הגיבור של הסרט. סיום המפגש הראשון מתאפיין באסרטיביות שלה בהגישה לניאו המבולבל את העוגיות ובניחומה המבלבל עוד יותר כי לא ידאג – הרי הוא בכל מקרה לא מאמין בזיבולי הגורל הללו.

על אף ניצחונה הברור של ה"נביאה" ומושג ה"צפוי" בסיבוב ראשון זה, בכל זאת נשאר אולי פתח מילוט קטן. הנביאה מגלה לניאו על הניסיון הצפוי לו בהקרבת חייו למען מורפיוס וציון. היא מודיעה לו כי הוא יצטרך לבחור. כן, כן, לבחור. לא רק שהיא "מגלה" לו שיש מושג כזה, היא מספרת לו כי אם הוא לא יוותר על חייו כדי להציל את מורפיוס, לא יהיה לציון סיכוי לשרוד.

אולם כשמגיע רגע הניסיון גם אנו וגם ניאו מתוודעים לעוצמתה האדירה של ה"נביאה" ושל מושג ה"צפוי" אותו היא מייצגת. היא גם צפתה את הניסיון המתקרב, וידעה כי ההחלטה שייקח ניאו, ה"בחירה" שלו, היא זו שתהפוך אותו ל"אחד". אולם מה שהפיל אותנו לרגע מהכסא והשאיר אותנו פעורי פה הוא שהיא גם צפתה משהוא שאנו לא היינו אפילו יכולים לקחת בחשבון. היא פתרה לנו את הקונפליקט שהתעורר במפגש הראשון בצורה מוקסמת ופשוטה להפליא – ניאו באמת צריך למות כדי להיהפך להיות ה"אחד". היא צדקה !!! בד בבד עם כתישת מושג ה"בחירה" (שהיא צפתה מראש), היא כותשת לנו את אחד המושגים המוחשיים ביותר בחיינו: החיים והמוות הם עוד חלק מהאשליה !! שום דבר הוא לא סופי, שום דבר הוא לא מוחלט, הכול תלוי ברצון העליון. מציאות חדשה זו מחזקת את אמונתנו בכוחה הבלתי מעורער של ה"נביאה" ויכולת ראייתה הרחוקה. ה"צפוי" בינתיים מוביל 1:0.

פגישה ב'

בסיבוב ב' ניאו כבר מגיע ממקום אחר. הוא כבר הוכיח את עצמו והפך להיות ה"אחד".

בסיבוב זה ניאו מגלה בטחון רב יותר המתבטא קודם כל במוטיב הישיבה. היא מציעה לו לשבת , אך הוא מעיז לסרב. אחרי מחשבה קצרה הוא בכל זאת יושב, ומתרץ שהתחשק לו. היא מספרת שהיא ידעה זאת, ובמבטו אנו רואים את הקושי שלו לקבל זאת.

בהמשך מתגלות שתי שאלות יסודיות הקשורות זו בזו, שמטרידות את מנוחתו של ניאו:

1. "אם את חלק מהמערכת – איך אני יכול לבטוח בך?"

בתרגום חופשי: אם את חלק מהמציאות המתוכננת של ה"צפוי", איך אדע אם את לא סותרת את הבחירה שלי – את הגשמת ייעודי. אולי את עוד צורה של שליטה – של כפייה.

1. אם את יודעת אם אקח את הסוכרייה או לא – איפה נשארת לי הבחירה? האם נשאר לי מקום להחליט?

כאן מגלה לו ה"נביאה" את הסוד המופלא: אתה כבר בחרת !!

בתרגום חופשי: לפני שירדת לתוך הגוף (הדמות הדיגיטאלית ), כבר ראית את כל מסלול חייך עם כל הצמתים, עם כל הניסיונות, וכבר למעלה ראית מה הבחירה הנכונה בכל צומת ומפגש. אתה כבר בחרת . עכשיו כל שנשאר לך לעשות זה להיזכר בבחירה הנכונה. להבין למה ואיך הבחירה הנכונה מקרבת אותך אל המקור. מי שמבין – רואה. כשם שטריניטי ומורפיאוס ידעו בהתחלה לצפות מראש את העתיד עם ניאו( נוק נוק – לך אחרי הארנבת הלבנה) כיוון שהם אחזו ברמת הבנה גבוהה יותר, כך ה"נביאה" מבינה את ההוויה ברמה עוד יותר גבוהה.

"כולנו באנו לעשות מה שכולנו באנו לעשות" - לכל אחד יש מסלול מדויק שאותו הוא אמור לבצע, על כל הבחירות הכלולות בו. מה שחשוב זה העתיד – ואליו נוכל להגיע רק ביחד. רק בשילוב של הבנת התוכנית הצפויה שמבוססת בצורה על-הגיונית על הבחירות האישיות שמרכיבות אותה.

הנביאה מעבירה כאן את המסר לניאו שאף על פי שהכול צפוי – הרשות נתונה . ניאו לאות הסכמה – לוקח את הסוכרייה.

בהתאם למערך הכוחות החדש אנו רואים מעין התערערות של ידיעתה של ה"נביאה" - היא מנסה לגלות ממנו אינפורמציה על חלומותיו – מה קורה? האם טריניטי מתה? היא כביכול איננה יודעת זאת כיוון שזה עדיין תלוי בו. היא מסבירה לו שבחירתו היא הכרחית כדי להציל את ציון. ה"צפוי" צריך אותו- הבחירה שלו חשובה.

מותה של טריניטי מהווה מוטיב מרכזי בחלק מס' 2 של הטרילוגיה ובשאלת הבחירה, מוטיב החוזר מספר פעמים במשך הסרט. ניאו מבין כבר במפגש זה עם הנביאה שבבוא העת הוא יצטרך להחליט החלטה שתקבע אם היא תמות או לא. ה"נביאה" מספרת לו שההחלטה כבר התקבלה וכעת הוא רק צריך להבינה. ניאו מתנער מהרמז של ה"נביאה" ועומד על חופש בחירתו להימנע מהחלטה על מותה של אהובתו, גם אולי במחיר של אובדן ציון.

שאלת הבחירה מתפתחת בהמשך בשני מפגשים חשובים נוספים. המפגש עם המרווינג'יאן והמפגש עם הארכיטקט. המורווינג'יואן פותח חזית חדשה במלחמה על הבחירה, ועל חזית זו נדבר בתת פרק נפרד בהמשך, אך הארכיטקט מביא לידי שיא ואף לידי "פיצוץ" את המלחמה העיקרית בסרט. המלחמה בסרט היא על נושא הבחירה, מלחמה המתמצית למערכה המכריעה, הנסובה סביב מותה של אהובתו של ניאו – טריניטי.

הארכיטקט

הארכיטקט – המתכנת הגדול שבנה את עולם האשליה, בחר להתגלות לניאו בתוך חדר הטלוויזיות ולא בכדי. הוא מנסה להעביר לניאו מסר תקיף וישיר. כל המחשבות הפנימיות, הרצונות השונים המתעוררים בתוכך שמתוכם אתה "בוחר" את ה"ניאו" ה"נכון", הם כולם מתוכנתים על ידי. כל מסכת החיים שמרכיבה את אישיותו של האדם מתוכנתת מגבוה. הארכיטקט מספר לניאו על ניסיונות "בריאת" המטריקס הקודמים כדי לגלות לו כי הבחירה היא "המצאה" של ה"נביאה", חלק מהאשליה של המטריקס שמטרתה לתת אמינות לעולם הדמיוני שהוא יצר, על מנת שהאנשים יאמינו לו ויקבלו אותו . על אף שבהסתכלות ראשונית על דבריו הוא כביכול מרסק כליל את אמיתיות הבחירה, בהתבוננות מעמיקה יותר יוצאת מדבריו תפיסה חדשה על מושג הבחירה. בעצם מתגלה כי בבסיס של הוויתו של האדם כן קיים מושג הבחירה. צורך זה שזוהה ע"י ה"נביאה", אם לא בא על סיפוקו, מערער לאדם את אמינות ההוויה הדמיונית שמנסים למכור לו. יוצא שיש שני סוגי בחירה. הראשונה אמיתית, נובעת מהמקור, וממנה נובע שורש קיומו של האדם. השנייה, המומצאת, הינה חלק מעולם השקר ומנסה לחקות את חיצוניותה של האמיתית כדי לשוות אמינות לעולם הדמיון. כאן מתברר עומק המחלוקת בין ה"נביאה" המכירה במציאות מושג הבחירה האמיתית היונקת מה"מקור", לבין הארכיטקט המנסה לשכנע את ניאו כי הבחירה היא חלק ממשחק המטריקס המכור מראש. ציון היא בעצם מקלט לכל אלו אשר לא קנו את הבחירה המזויפת של המטריקס הווירטואלי, מתוך הרגשה פנימית כי יש בחירה אחרת, אמיתית יותר, טהורה יותר, נכונה! ניאו מגלם בדמותו את סך כל הנשמות שסירבו לאכול את החיקוי כיון שהרגישו בעומק הוויתם כי מחכה להם משהוא אחר, משהוא אמיתי.

בשלב זה מתברר ההבדל הגדול בין מה שחלק עיקרי מהאנושות קורא "בחירה" אבל אינו כי אם צורה פשוטה של העדפה (קינלי או קולה. גינגית או שחרחורת. רפואה או אדריכלות. מכבי או ביתר. וכו.), לבין מושג הבחירה המקורי המגלם יכולת התנגדות אקטיבית לרצונות עצמיים ברמות שונות. התנגדות המתאפשרת הודות להבנה של הרצון העליון והערכים המוחלטים המסתעפים ממנו. היכולת לעשות ההיפך ממה שאני רוצה כי אני מבין שזה נכון. הנכונות למסור את רצונותיי למען הכלל, למען הכללי, למען ה"מקור".

זו הסיבה שבמבט ראשון, ניאו איננו מתנהג כפי שהארכיטקט תכנן. ה"אחד" אמור להחזיר את הקוד שלו אל המקור וע"י כך לחשוף את הפגם הבסיסי (של הבחירה המזויפת), וע"י כך לבטא (בנשמתו הכללית) את ההתחלה והסוף של הסטייה של מורדי ציון. ניאו שמצליח לגעת בנקודת הבחירה העמוקה והאמיתית, מצליח לשבור את מעגל הכפייה ה"צפוי" – ולבחור באמת.

ניאו יוצא בטריקת דלת מהארכיטקט ומעוז ה"צפוי" ועושה את הבלתי צפוי הגמור – הוא מחזיר את טריניטי לחיים אחרי שמתה בידיו. ניאו ניצח !!! הבחירה ניצחה !!!!

האומנם?

• נא לשבת ולחגור חגורות בטיחות – אנו ממריאים –

מבלי לגרוע מההבנות שגילינו עד כה, אנו עומדים לצלול עם הטרילוגיה לרמה נוספת בהבנת מושג הבחירה.

נשים לב לדבריו האחרונים של הארכיטקט: "היא הולכת למות ניאו , ואתה לא תוכל למנוע את זה".

הארכיטקט לא מתרגש כל כך מבחירתו של ניאו ואינו רואה בכך ניצחון. אם נרשה לעצמנו לקפוץ קדימה לחלק השלישי בטרילוגיה נגלה כי בסופו של דבר "נבואתו" של הארכיטקט לא כיזבה. טריניטי וניאו יצאו במודע למשימה ממנה ידעו שלא יחזרו. טריניטי באמת בסוף מתה , וניאו כפי תכנותו, השיב את הקוד של נשמתו הכללית למקור. צוחק מי שצוחק אחרון. גם הבחירה ההרואית של ניאו בחלק השני הייתה חלק מה"צפוי", עוד שלב בדרך.

כשם שראינו בפרק 2 כי ככל שהשכל גדל, מימד הזמן קטן, עד שבשכל הגדול ביותר הזמן מתבטל, כך גם בבחירה. ככל שהמודעות גדלה, הבחירה מצטמצמת (לא צריך לבחור- אתה יודע מה נכון), עד שבשכל העליון כביכול אין בחירה. למה כביכול? כיוון שהשכל העליון, הידיעה האלוקית היא עצם הבחירה.(ספר מאור עיניים פרשת בא). אמרנו כבר לעיל כי העדפה בין רצונות עצמיים כאלה או אחרים, אין עליה שם בחירה כלל. הבחירה מתחילה כאשר נכנסת ידיעה עליונה מה נכון לעשות. יוצא כי הידיעה היא המקור של הבחירה וללא הידיעה אין מקום לבחירה. ובשלב זה מגלה ה"מאור עיניים" כי אין מקום לשאלת הסתירה (אם הכול צפוי – איפה יש מקום לבחירה?) – ה"צפוי", הידיעה העליונה היא היא עצם הבחירה!

קשה לתפוס? אל דאגה . זהו לופ מחשבתי שאינו ניתן לתפיסה אנושית. זו הסיבה שהרמב"ם בתשובתו לשאלה זו אמר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם"- אי אפשר להבין יישוב סתירה זו בשכל אנושי. ה"מעבד" שלו חלש מדי. למי שרוצה לצלול עוד – העולם הוא בעצם "חלל פנוי". ה"חלל הפנוי" הוא מושג קבלי המתאר את צמצום אורו האין סופי של הבורא מנקודה אמצעית כדי לאפשר את קיומה של מציאות סופית. כל עוד האור האין סופי היה ממלא את ההוויה כולה לא הייתה אפשרית קיומה של מציאות סופית. צמצום זה יצר חלל שבו כביכול אין "אין סופיות", אין אחדות פשוטה, ולכן יש סופיות, יש ניגודים, ויש ריבוי. הפרדוכס שנוצר, "כאילו" אין פה את ה"איןסוף" אבל בעצם כל מה שיש פה זה רק ממנו, הוא הבסיס לכל הפרדוכסים הקיימים בעולם שלנו. לפרדוכסים אלו אין "פתרון", הם התבטאות של הפרדוכס הבסיסי. לכן אנו אומרים בתפילה: "קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות" (לגמרי נבדל מכל מה שקיים בעולם) וישר אחר כך :"מלוא כל הארץ כבודו" (כל מה שאנו רואים זה הוא). סוגיית הידיעה והבחירה היא אחת מהשאלות הנובעות מפרדוכס בסיסי זה (החלל הפנוי) כמו שאלות לופ אחרות כמו:" האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?".

הסרט מתאר בצורה מדהימה את האמת – הכל צפוי. ובכל זאת יש בחירה. בשכל זה לא מתיישב, אך המוגבלות של השכל אינה גורעת מעובדת קיומה של האמת.

המרווינג'יאן

המפגש עם המרווינג'יאן מהווה ביסודו ביטוי לאחת משיטות הדיכוי של סוכני המטריקס בעולם. ההשקפה היוצאת מדבריו של המרווינג'יאן היא כי כל פעולותיו של האדם הינם תוצאה של גירויים חיצוניים. האדם הוא קורבן של הסיבתיות. בתוך כל אחד ישנם כוחות הטבועים בו אשר בהגיע הגירוי הנכון פשוט יקפצו החוצה ללא יכולת שליטתו. אין לו באמת שום בחירה. ולכן גם ברמת העומק אין לו אחראיות ואין הוא אשם. הוא אנוס ע"י הכוחות הפועלים בו. זוהי משנתו של פרוייד שהינה פרי של התורה השקרית של האבולוציה והדטרמיניזם של ניטשה. כנגדו מתריס ויקטור פרנקל בספרו " האדם מחפש משמעות", ואומר כי הוא חולק על פרוייד לא רק כקולגה, אלא כעד חי. מניסיונו בזמן מחנות הריכוז הוא מספר כי אדם שנכנס לשם כחיה – הסביבה נתנה לו באמת את אוסף הגירויים הנכונים כדי להפוך אותו לחיה טורפת. אך אדם שנכנס לשם כאדם, הסביבה נתנה לו את הפלטפורמה כדי להפוך למלאך. האדם לשיטתו אינו אנוס ע"י הסיבתיות החיצונית. בכל צומת יש לו את יכולת הבחירה להתגבר על החייתיות המתעוררת מהגירויים החיצוניים, ולהתנהג אחרת. לגלות את המהות הרוחנית השמימית המונחת מאחורי הבהמיות הארצית שבו.

המרווינג'יאן בעצמו "מלך הסיבתיות", ה"שליט" של ה"למה", מתוך כניעתו התפיסתית ליצריו נופל קורבן לכוחות השולטים בו ולסיבתיות, ומאבד את שליטתו ב"עושה המפתחות" לטובת ניאו ולוחמי ציון.

זהו, כמו שראינו לעיל, מהות מושג הבחירה. היכולת להתגבר. גבר הוא זה שיודע להתגבר. התבגרותו של הילד מבוססת על יכולתו להתאפק מלמלא רק את מאוויו הפרטיים, מתוך הכרה בעולם הסובב אותו. איזהו גיבור – הכובש את יצרו. גבורה היא יכולת האדם לצמצם את עצמיותו עד כדי התבטלות באין סוף.

התבוננות עמוקה בעקרון הסיבתיות מגלה לנו תהליך מעניין בנפש האדם. כל המחקר המדעי מבוסס על ההנחה כי לכל דבר יש סיבה. למה העלים של הצמח צומחים דווקא כך? ולמה יש להם שערות בגודל זה? למה ולמה ולמה. הנחת היסוד המניעה את כל מכוני המחקר העולמיים היא כי ישנה סיבה , ישנו תמיד למה. המעניין הוא כי כשבא האדם להתבונן על עצמו, פתאום הוא שוכח כי לכל דבר יש תכלית ויעוד – לכל דבר יש את הלמה, והוא נסחף להאמין לס"מית כי הוא עצמו בניגוד לכל הבריאה חסר משמעות ותכלית, חסר למה.

אם כן אנו רואים כי ס"מית והמרווינג'יאן מנסים לעבוד עלינו פעמיים. מצד אחד הם מנסים לשכנע אותנו כי האדם הוא שבוי של הסיבתיות החיצונית וכלל אין לו בחירה. מצד השני, כשמדובר במהות היסודית שלנו, הם מנסים לשכנע אותנו לשכוח את הסיבתיות ולהאמין שאין סיבה, אין תכלית ואין ייעוד.

אנחנו צריכים להילחם כדי לזכור כי ברמה החיצונית אנו לא אנוסים של הנסיבות. יש לנו כוח לעמוד כנגד הכוחות החזקים ביותר העולים בתוכנו ע"י חיבור עם המקור. המאבק כנגד גירויים אלו הוא עצמו מהווה את התכלית והייעוד הטבוע בעומק הוויתינו. הסיבה לחיינו.

לסיכום – הסיבה לקיומינו היא להתגבר על הסיבתיות האופפת אותנו, וזוהי יכולת הבחירה.

השלם כחיבור בין ניגודים משלימים.

הגירויים החיצוניים והניסיונות, תפקידם לתת לנו אפשרות לגלות את המלאך המסתתר בתוכנו.

דומם צומח חי מדבר.

לכל מדרגה של חיים בעולם קיימת עוצמה שונה של חיות, התלויה במידת הרצון הטבועה בו, והמתבטאת בכמות התנועה המופיעה בו. תהילים: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (ולא מזון). ככל שהחיסרון (הרצון) הטבוע הוא גדול יותר, כך הוא נע יותר על מנת להשלים את חסרונו.

חכמים מלמדים אותנו שעל אף שאנו מכנים את עולם הצומח והחי - "חיים", ישנם שני סוגים של חיים. חיים גשמיים וחיים רוחניים. חיים אמיתיים מבחינה רוחנית, כמו שלמדנו, תלויים ביכולת להתגבר על הטבעים הטבועים בנו. כולם מסכימים כי דוממים, אף על פי שיש בהם תנועה (אלקטרונים וכו.) הם אינם חיים. למה? כיון שהתנועה אינה רצונית – היא מוכרחת לפי טבעם. רצון עצמי חייב להיות גילוי של תנועה החורגת מהטבע הבסיסי של הגוף הנצפה.

אם נשתמש באותו קריטריון לבחינת המדרגות הגבוהות יותר נגלה גילוי מרעיש.

כולם רגילים להתייחס לעולם הצומח כחלק ממלכת החיים. האומנם? האם יש לו תנועה רצונית? כולם עונים: כמובן, הוא צומח לכיוון השמש ושולח את שורשיו כלפי המים. אך ניסוי פשוט יגלה לנו כי לכל מקום שנזיז את המנורה, הצמח יפנה לכיוונו ויצמח אחריו ללא כל אפשרות תנועה אחרת. הצמח הוא לא פחות אוטומט מאשר האלקטרון – הוא פועל כפי שטבעו מכריחו , לפי הגירויים הפועלים עליו- אין לו רצון עצמי – ולכן אין לו חיים (מבחינה רוחנית).

בעלי חיים – האם הם חיים מבחינה רוחנית? האם יש להם רצון עצמי? האם הם יכולים להתנגד לטבעם? כולם יענו: בטח!! תסתכל על הדולפין, על הכלב, על הנמלה שמקריבה את חייה בשביל הקן כולו. אך התבוננות מעמיקה יותר תגלה כי עוד לא נולדה הנמלה שבזמן התקפה על הקן תחליט ללכת לים לעשות טאי-צי, ועוד לא נולדה הנמלה שתחליט להגשים את עצמה ובמקום לאסוף כל היום אוכל לקן תירשם לחוג יוגה. גם לכלב ולדולפין יש טבע של שמירה והצלה, הנראה לנו מאד אנושי ורצוני אך במהותו הינו טבע מוכרח שאין לו אפשרות יציאה ממנו. לכן גם ממלכת החיות אינם "חיים" מבחינה רוחנית.

מה לגבי ה"מדברים"? האדם ? האם הוא חי ? או שגם הוא אוטומט המוכרח להתנהג כפי שטבעו מכתיב לו? כפי שלמדנו לעיל אנו מבינים שתלוי את מי שואלים. אם נשאל את פרוייד או את שאר סוכני ה"מערכת" הם יספרו לנו כי באמת האדם הוא מוכרח בהתנהגותו. יש בתוכו חיות מסוגים שונים, המסתתרים ומחכים לגירוי הנכון כדי לצאת ללא שליטת הבעלים. לפי אסכולה זו האדם גם הוא אוטומט ולכן מת מחינה רוחנית. גם החכמים מספרים לנו שרוב האנשים בעולם באמת נחשבים מתים. "רשעים בחייהם קרויים מתים, וצדיקים במיתתם קרויים חיים". רשע – ראשי תיבות – רצון של עצמו. אותם שרודפים כל חייהם כדי לספק את הרצונות הגשמיים של עצמם, אלו שראייתם מצומצמת לצרכים המוטבעים בהם, האוטומטים – הם בראיה רוחנית – מתים.

מי הם אלה החיים? אלה שיודעים כי הם באו לכאן כדי להתבגר – כדי להתגבר. להיות גבר. איזהו גיבור – הכובש את יצרו. זה שיודע להתעלות מעל לטבעים – מעל לצרכים הגשמיים. רוב העולם חושבים ש"לעשות חיים" זה להתפרק ולהשתולל ברובד הגשמי. אנו היום מבינים ש"לעשות חיים" זה בדיוק הפוך. זה להיות מסוגל להתעלות מעל האוטומט הפנימי שרוצה להגיב כמו חיה לגירויים השונים הסובבים אותו. להיות חי זה לפתח את השריר הרוחני ע"י פעולות שהן מעבר לטבע הטבוע בנו, לגעת בנקודת החיים, בנקודת הבחירה, בנקודת האדם. מי שמזניח שריר זה, הוא פשוט מתנוון לו, וגם אם יחליט לנסות להתעלות מעל לגופניות, הוא לא יוכל. צריך לאמן שריר רוחני זה כדי להגיע למילוי הפוטנציאל הרוחני הטמון בנו – לתמונת האדם השלם – ולסיפוק העילאי האין סופי הנגזר ממנו.