הלכות ליל הסדר

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר [שמות י"ג] זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר [שמות כ'] זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן. [רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז א-ב'].

א. מצוה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח. ומזכירים יציאת מצרים בכל יום שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" אך מצוה מיוחדת יש לספר לבנים ולעצמו על יציאת מצרים ביום היציאה בשעה שהמצה מונחת לפניך שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

ב. טוב לכוין בכל מעשינו בלילה הזה לקיים מצוות הבורא. שכל מצווה שיש בה כוונה יתירה הרי היא משובחת ביותר. ומה טוב לומר לשם יחוד לפני שתית ארבע כוסות וסיפור יציאת מצרים ואכילת מצה ומרור ככתוב במחזור על פי ספר "לשון חכמים".

ג. יהיה השולחן מוכן וערוך מבעוד יום ויקדש מיד בצאת הכוכבים בכדי שהילדים ישארו ערים וישמעו את ההגדה. שכל עיקר ההגדה לא נועדה אלא לספר להם מעשה יציאת מצרים. [עיין שו"ע תע"ב א' בא"ח צו כח].

ד. אע"פ שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחרבן, מ"מ בליל הפסח טוב להרבות בכלים נאים כפי כוחו. ואפילו הכלים שאין צריכין לסעודה, יסדרם יפה על השלחן לנוי, זכר לחירות. [עיין שו"ע תע"ב ב' וכה"ח שם ס"ק י-יא'].

ה. יכין מושבו מבעוד יום במצעות נאות כפי יכלתו, ובאופן שיוכל להטות ולהסב בשמאלו. ואפילו הוא איטר, יסב בשמאל של כל אדם. גם את הקערה יכין מבעוד יום, כדי שמיד בבואו מביהכ"נ יוכל לעשות את הסדר בלי עיכוב. [עיין שו"ע תע"ב א' בא"ח צו כח].

ו. נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים. ואשה שאינה מבינה לשון ההגדה, צריך להסביר לה את יציאת מצרים בלשון שמבינה.

סדר הקערה

א. משחרב ביהמ"ק תקנו חכמים שיהיו על השלחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבין בזמן שביהמ"ק היה קיים. ונהגו שאחד מן התבשילין יהיה בשר הזרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה, ויהיה צלוי, זכר לפסח שהיה צלי אש. והשני יהיה ביצה, משום דביצה בלשון ארמי ביעא, כלומר דבעי רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא ועוד טעמים [עיין שו"ע תע"ג ד' תע"ו ב'].

ב. נוהגים לסדר את הקערה כמנהג האר"י, וסוד גדול יש בדבר. מניחים שלש מצות, את הזרוע "למטה מהם מן הצד" מניחים לצד ימין, ואת הביצה משמאל. המרור לברכה באמצע. חרוסת תחת הזרוע. כרפס תחת הביצה. ומרור ל"כורך" באמצע תחת המרור העליון. אך יש הבדל בין המרור התחתון למרור העליון. התחתון יהיה חסה והעליון יהיה עולשין הנקרא הינדבה. ואם אין לו עולשין מניחין קלח חסה מלמטה ועלי חסה מלמעלה, ומניחים את כל תשעת הדברים בתוך הקערה ופורסים עליהם מפה נאה [עיין כה"ח תע"ג ס"ק נ"ח משם עה"ח ופע"ח].

ג. יש שנהגו לסדר את הקערה לפני הקידוש ויש אחריו, והטוב ביותר להכינה מבעוד יום. [עיין עוי"ח צו י'].

ד. רוב הספרדים נהגו לא לאכול צלי בליל פסח, ויש שנהגו לא לאכול צלי גם ביום פסח. ולכן יש לצלות את הזרוע לפני יום טוב. ואם שכח, יכול לצלות בליל יום טוב את הזרוע עם הבשר הצלוי בכדי להניחו בקערה וטוב שיאכיל ממנו לקטנים למחרת [עיין בא"ח צו ל'].

ה. את הביצה השלוקה נוהגים לאכול אחר הקידוש או תוך כדי קריאת ההגדה, ויש שאוכלים אותה בתוך הסעודה. ואומרים: "זכר לקרבן חגיגה". ויש נוהגים שרק הבכורות אוכלים אותה. ובכל מקרה ישאירו בקערה ביצה כל זמן ההגדה, בכדי שהקערה תשאר שלמה עד אחרי כורך. [אחרונים].

ו. אלה שנוהגים לאכול ביצה בתוך הסעודה, אינם מברכים על הביצה לא לפניה ולא לאחריה. ואלה שאוכלים אותה לפני הסעודה מברכים לפני אכילתה "שהכל" ולא אוכלים "כזית" ממנה בכדי לא להכנס לספק אם עליהם לברך ברכה אחרונה. ואם אכלו יותר מכזית לא יברכו ברכה אחרונה [עיין עוי"ח צו ז' ובהערות בהגדת או"ח עמוד ל"א].

הסיבה

א. את ארבעת כוסות היין ואת ארבעת המצות שחייבים לאכול ולשתות בליל הסדר, יש לאכול בהסיבה כדרך בני חורין [עיין שו"ע תע"ב תע"ג].

ב. אדם אבל חייב להסב כמו כולם.

ג. הסיבה היא לצד שמאל וגם איטר יסב על צד שמאל, ואם הסב בצד ימין צריך לחזור ולאכול או לשתות [עיין שו"ע תע"ב ג' וכה"ח שם ס"ק כ"ג].

ד. עני שאין לו כרים וכסתות, יסב על הספסל, או על חבירו, אבל לא על ירך עצמו שנראה כדואג [עיין שו"ע תע"ב ב' וכה"ח שם ס"ק ט"ז].

ה. בן אצל אביו ואשה ליד בעלה חייבים בהסיבה [עיין שו"ע תע"ב ה']._

ו. תלמיד אצל רבו, אפילו לא רבו מובהק, אינו צריך להסב, ואם רבו מרשה לו מותר לו וחייב להסב [עיין שו"ע תע"ב ה'].

ז. בכל מקום שחייב להסב, אם לא היסב חוזר ואוכל את המצה או שותה את היין. לכן טוב שלפני שתיית כל כוס ואכילת המצה יצוה בעל הבית את בני ביתו להזהר בכך [עיין שו"ע תע"ב ז'].

ח. המסיב בכל הסעודה הרי זה משובח אבל את ברכת המזון יברך בלי להסב, שאין זה כבוד כלפי מעלה [עיין שו"ע תע"ב ז'].

קדש

א. כשחוזר מבית הכנסת לביתו אומר: "תזכו לשנים רבות נעימות וטובות" ואחר כך מתחיל בנעימה "קדש ורחץ" וכו'. ואם חל ליל הסדר בשבת אין אנו משנים את הסדר הרגיל ומתחילים ב"שלום עליכם" וכו' אך לא יאריכו בניגונים [עיין סוד ישרים ח"א ס"ו].

ב. אע"פ שבכל שבת ויו"ט יכולין לקדש ולאכול מבעוד יום בכדי להוסיף מחול על הקודש, בפסח אינו כן, לפי שמצות אכילת מצה היא דוקא בלילה כמו קרבן פסח, דכתיב ביה "ואכלו את הבשר בלילה הזה". וכן מצות ארבע כוסות היא דוקא בלילה. וכיון שגם הכוס של קידוש הוא א' מהד' כוסות, לכן אין מקדשין עד שהוא ודאי לילה [כה"ח תע"ב ס"ק ד'].

ג. מכיון שבעל הבית מקדש וכולם שומעים ויוצאים ידי חובת קדוש בברכתו, לכן עליו לכוין להוציאם ידי חובה, וכן על השומעים לכוין לצאת ידי חובה בברכתו, ולא יענו ברוך הוא וברוך שמו אלא אמן בלבד. אמנם אם ענו "ברוך הוא וברוך שמו" אין זה הפסק [אחרונים].

ד. אם יש אחד מהמסובים שאינו שומע את ברכת המקדש, כגון שהמסובים מרובים, או שהמקדש בולע מילים, או שאינו יודע לכוין להוציא ידי חובה. יקדש לעצמו בלחש, ויזהר שלא יאמר את הקידוש בקול, שלא יקפיד המקדש. וכן יעשה בכל הברכות של ליל הסדר [עיין בא"ח ש"ש בראשית ט"ו, ועיין ר"פ ח"א סימן י' ור"פ ח"ב סימן מ"א ור"פ ח"ד סימן ל"ג].

ה. בשנה שחל ערב פסח להיות בשבת, מברכים במוצאי שבת חמש ברכות וסימנם יקנה"ז: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן: א] יין-בורא פרי הגפן. ב] קידוש-אשר בחר בנו וכו' מקדש ישראל והזמנים. ג] נר-בא"ה אמ"ה בורא מאורי האש (ויסתכל על הנרות שהדליקה האשה). ד] הבדלה-בא"ה אמ"ה המבדיל וכו' בא"ה המבדיל בין קודש לקודש. ה] זמן-שהחיינו. (וכן עושים בחול כשחל פסח בשבת וראשון).

ו. את כוס היין ימזוג לו כל פעם אחד מבני ביתו או מישהו אחר, כדי לנהוג בדרך חירות [בא"ח צו כ"ח]. כוס זו צריכה להכיל לפחות רביעית, דהיינו 86 גרם [בא"ח צו כ"ט].

ז. מכוס שלישי או רביעי ישתו רביעית בפעם אחת בכדי שיוכלו לברך ברכה אחרונה [בא"ח צו כ"ט].

ח. צריך לשתות לכתחילה את כל הכוס בפעם אחת או בשתים ושלוש לגימות, ואם שתה רוב יצא ידי חובה. ועל כל פנים לא פחות מרוב רביעית (כ-54 גרם). ואם הכוס גדולה ישתה רוב כוס [בא"ח צו כ"ט].

ט. מי שקשה לו לשתות יין, וקשה לו לשתות רוב של כוס גדולה. יקח כוס בינונית שמכילה רביעית יין ממש [אחרונים].

י. לא ישתה את היין בזמן מרובה. ואם שהה יותר מזמן השתיה הרגיל יחזור וישתה [אחרונים].

יא. לדעת הר"ח פלאג'י טוב לשתות מכוס הקידוש רביעית יין בכדי שיהיה קידוש במקום סעודה [הגדת הר"ח פלאג'י].

יב. כוס ששותים בה צריכה להיות מלאה ואם נשפך יינו סימן יפה לו.

יג. מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיק לו, אף על פי כן צריך לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות, כמו שאמרו רז"ל על ר' יהודה ב"ר אילעאי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח, והיה צריך לחגור צדעיו עד שבועות. ומכל מקום יכול למוזגו במים כדלהלן, או לשתות מיץ ענבים או יין צמוקין, וראוי לשתות כוס ראשונה של מיץ ענבים אם מכיר בעצמו שיתנמנם ויישן בעת קריאת ההגדה [שו"ע תע"ב י' וכה"ח שם].

יד. עני חייב בד' כוסות. ואם אין לו יחזר על הפתחים. או ימכור כליו או ילוה לצורך קניית היין [שו"ע תע"ב ס"ע יג'].

טו. מי שיש לו רק כוס אחת של יין יקחנו לקידוש [שו"ע תע"ב ס"ע יג'].

טז. הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה.

יז. ארבע כוסות צריכות הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ אפילו אם הן נקיות, וצריך להדיחן ולשוטפן לפני מזיגת הכוס הראשונה. וטוב לשוטפן לפני מזיגת כל כוס וכוס. אמנם אם הכוס מלוכלכת משיירי אוכל או מאדם אחר ששתה בה יש חיוב לשוטפה [בא"ח צו כ"ט].

יח. יש למזוג את היין ולהוסיף שלוש טיפות מים לפחות לכל כוס וכוס. ויכול להוסיף יותר מים עד שיהא פחות מחצי מים ויותר מחצי יין ובלבד שהיין מספיק חזק ונשאר בו טעם יין [עיין שו"ע תע"ב ס"ע כח' ובא"ח צו כ"ח].

יט. מזיגת היין והמים תעשה על ידי אחרים להדגיש את היותו בן חורין. וטוב שיעשו כן בניו, בנותיו, אשתו או אורחיו, אבל לא תמזוג לו אשה זרה והוא לא ימזוג לאשה זרה [עיין בא"ח צו כ"ח].

כ. מכינים כוסות לכל אחד ואחד, גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות בליל הסדר. וגם ילדים או ילדות שמבינים מה שמספרים להם בסיפור יציאת מצרים [עיין שו"ע תע"ב ס"ע יד' טו' כה"ח שם].

כא. טוב להדר לכתחילה לקדש ולשתות כל ארבע כוסות ביין שצבעו אדום, ומי שקשה לו יוצא במיץ ענבים אדום ואין זה מעכב. ואם יש יין אדום טעים וטוב כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום [עיין שו"ע תע"ב יא'].

כב. יוצאים ידי חובה ביין של שביעית, אך יזהר שלא ישפוך מיין זה באמירת "דם ואש ותימרות עשן", עשר המכות, ו"דצ"ך עד"ש באח"ב". משום שנאמר לאכלה ולא להפסד.

כב. זמן ביעור יין של שביעית הוא בערב פסח, חוץ ממה שצריכים הוא ובני ביתו לשתות בפסח.

כד. כשמברך "שהחיינו" בקידוש יכוין לפטור את המצה ומרור. וגם אם לא כיון, לא יברך שהחיינו על המצה והמרור [עיין כה"ח תע"ג ס"ק ו'].

כה. אשה שעורכת סדר לבדה תברך "שהחיינו" בקידוש אפילו אם כבר ברכה "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות.

כו. אין לאכול אחרי הקידוש עד אחרי ברכת "המוציא".

כז. מצוה לחלק לתינוקות שקדים ואגוזים וכדומה כדי שיראו שינוי וישאלו, ועל ידי זה יתעוררו לשאול ג"כ על מצה ומרור והסיבה. ומחלקים אותם לאחר הקידוש בכדי שלא יאכלו מהם לפני הקידוש [עיין שו"ע תע"ב טז'].

כח. בכור שהתענה בערב פסח, וכן מי שקשה לו להמתין מלאכול עד אחר אמירת כל ההגדה, רשאי לאכול אחר הקידוש מעט אורז וכדו'. ויקפיד לאכול לפני אכילת הכרפס. וברכה אחרונה יברך בלי שם ומלכות [עיין לעיל ב"סדר הקערה" אות ו'].

ורחץ

א. יטול ידיו וינגבן לצורך אכילת הכרפס. ויטול בכלי כדרך שהוא נוטל לסעודה שלש פעמים על כל יד, אך לא יברך על הנטילה. וכן נוהגים בכל השנה כשרוצים לאכול אוכל רטוב, נוטלים ידים ולא מברכים. ואף על פי שאינו מברך, אין לדבר בין הנטילה לאכילת הכרפס.[שו"ע תע"ג ו' ובא"ח צו לא].

כרפס

א. לצורך טיבול הראשון שהוא כרפס, יקח כרפס ממש רק שינקהו מתולעים. ואם אין לו כרפס יקח ירק שמברכים עליו בורא פרי האדמה. רק שלא יקח ירק שיוצאים בו ידי חובת מרור.[שו"ע תע"ג ו' ובא"ח צו לב].

ב. את הכרפס יש לבדוק מערב יום טוב. ואם יש כרפס נקי המגודל ללא תולעים, מצוה לקנות כרפס זה אפילו אם מחירו יקר יותר.

ג. חותך בעל הבית מן הכרפס לעצמו ולכל בני ביתו, לכל אחד פחות מכזית. טובלין את הכרפס במי מלח, ויש שמטבילים בחומץ או במים עם לימון. ויש מצריכים שיהיה הרוב מים.[שו"ע תע"ג ו' וכה"ח ס"ק קיב'].

ד. אם טעה ואכל כזית, לא יברך אחריו "בורא נפשות רבות".[שו"ע תע"ג ו' ובא"ח ועוי"ח שם ועיין בהגדת אורח חיים עמוד ל"א].

ה. כל אחד מהמסובין יברך על הכרפס "בורא פרי האדמה", ויכוין לפטור בברכה זו גם את המרור שיבוא אחרי כן [שו"ע תע"ג ו' וכה"ח ס"ק קי"ג].

ו. את הכרפס אין צורך לאכול בהסבה היות והוא מורה על צער השיעבוד, וההסבה היא דרך חירות [בא"ח צו ל"ב].

ז. את מי המלח או מיץ הלימון יש להכין מערב יום טוב. מי ששכח יכול להכינם ביום טוב. ואם חל פסח בשבת ושכח להכינם מערב שבת יכין מי מלח בשבת בשינוי ממה שרגיל להכין ביום חול, אך לא יכין הרבה. ואין לסחוט לימון בשבת לצורך הכרפס [כה"ח תעג ס"ק נ'].

יחץ

א. אח"כ נוטל את המצה האמצעית מהשלוש שלפניו וחולקה לשני חלקים, אחד גדול בצורת ו' ויותר קטן בצורת ד'. את החלק הקטן מחזיר לקערה למקומו בין שתי המצות השלמות. את החלק הגדול מניח ליד מושבו לצורך האפיקומן. ונוהגים לכורכו במפה זכר למה שכתוב "משארותם צרורות בשמלותם". ויש שמניחים אותו כרוך על שכמם זכר ליציאת מצרים. ולפי שהאפיקומן הוא במקום הפסח, לכן הוא חשוב ויהיה החלק הגדול.[בא"ח צו לג כה"ח תע"ג ס"ק קכב].

ב. יש מקומות שנהגו לקשור על כתפי הילדים חלק מהמצה של האפיקומן או מצה אחרת, ולפני "מה נשתנה" יוצאים הילדים מחוץ לבית וחוזרים הילדים ומראים את עצמם במילים או במלבושים כאילו הם יצאו ממצרים ובאים לירושלים ובזה מראים את עצמם כאילו יצאו ממצרים. ובכדי להשאירם ערים עד סוף הלילה, מחלקים להם מתנות אם הם שומרים על האפיקומן ולא נרדמים.[כה"ח תע"ג ס"ק קכג].

מגיד

בתחילת "מגיד" מגלים את המצות, ומגביה את המצה האמצעית בידו ואומרים ג' פעמים "הא לחמא עניא די אכלו וכו', עד "לשנה הבאה בני חורין" [עיין שו"ע תע"ג ו' בא"ח צו לג וכה"ח ס"ק קכו]. יש אומרים "כהא לחמא עניא" והם לא יאמרו תיבת "די". יש נוהגים לומר "הא (בצירה)" [כן דעת הבא"ח צו לג']. ויש אומרים "הא" (בפתח).
וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו, העיקר שהילדים והמסובים יבינו את כוונתו. ולכן יש להסביר להם אחר כך את הדברים בשפה ובסגנון שהם מבינים [כה"ח תע"ג ס"ק קכח' קכט].

ב. עושים מעשים מיוחדים ושונים מכל סעודה בכדי שהילד ישאל; למה עושין כך? או, מה נשתנה?

א) שותים כוס יין בהסיבה.

ב) מחלקים לילדים אגוזים אחרי הקידוש לפני האוכל.

ג) מוציאים את קערת הסדר מלפני עורך הסדר או מהשולחן לפני מה נשתנה ומחזירים אותה כשמתחילים "עבדים היינו".

ד) מוזגים את הכוס השני ולא שותים ממנו.

ג. הילדים הקטנים שואלים "מה נשתנה?" ואם אין ילדים קטנים, ישאלו הבנים או הבנות היותר גדולים. ואם אין בנים תשאל אשתו או שאר המסובים אע"פ שכולם חכמים ונבונים. ואם עורך את הסדר לבדו, ישאל את עצמו.[שו"ע תעג ז'].

ד. יעורר את הילדים לשאול ולספר על ענין יציאת מצרים וכל מה שקודם לה ואחריה. אך יקפיד לא להאריך יותר מידי שלא ירדמו הילדים לפני אכילת המצה והמרור, ושלא יאכל את האפיקומן אחרי חצות.

ה. ראוי שלא להפסיק בדיבור בקריאת ההגדה אלא רק בענינים הקשורים לסיפור ההגדה או לסדר הפסח [כה"ח תע"ג ס"ק קלג'].

ו. נכון להחמיר שלא לעשן באמצע קריאת ההגדה.

ז. מ"עבדים היינו" מתחילה ההגדה, וזו התשובה לשאלה "מה נשתנה", והיא מצות "והגדת לבנך". ולכן יספר את ההגדה בנחת וירבה במשלים ובמדרשי חז"ל, במעשים ובסיפורים המושכים את הלב. ויסביר את ההגדה לילדים לנשים ולשאר המסובים, בסגנון שהם מבינים. וביותר יש להסביר את מאמר רבן גמליאל "כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח מצה ומרור". שצריך להסביר להם ולהבין בעצמו את הטעם של פסח מצה ומרור [עיין כה"ח תעג ס"ק קלג].

ח. טוב שכולם יאמרו בפיהם "פסח מצה ומרור". וכן "פסח על שום מה" וכו' [משנה פסחים קיא].

ט. כשמתחילין "עבדים היינו" מחזירים את הקערה למקומה [שו"ע תעג ז'].

י. כשאומרים את ההגדה יהיו המצות מגולות. שהרי המצה נקראת לחמא עניא - לחם עוני, דהיינו לחם שעונים עליו תשובות. גם התורה אומרת שצריך לומר לבן השואל "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וכו'", ודרשו חז"ל בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך [כה"ח תעג ס"ק קמט' קסט'].

יא. כשאומרים "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" מנהג יפה לאחוז חצי המצה הטמונה לאפיקומן להראות שהיא זכר לפסח [בא"ח צו לג'].

יב. כשמגביהים את כוס היין יהיו המצות מכוסות, שאין זה ראוי להגביה את היין ולהניח את המצות שכל הזמן עסקנו בהם. לכן מכסים אותן ורק אחר כך מגביהין את היין [עיין לעיל י' ובא"ח צו לג']. המקומות שבהם מגביהים את היין הם שלושה. א) "והיא שעמדה" עד "מידם". ב) דם ואש, ועשר המכות. ג) מ"לפיכך" עד "גאל ישראל" [עיין שו"ע תעג ז' כה"ח ס"ק קנה קע-קעג].

יג. כשאומר "דם ואש ותימרות עשן" "דם צפרדע" וכו' ו"דצ"ך עד"ש באח"ב", שופך עורך הסדר מהיין שבכוסו לתוך כוס פשוטה, שבורה, או כוס פלסטיק, שש עשרה פעמים [עיין עוי"ח צו י"ד].

יד. ישפוך את כל היין מהכוס ולא יטיפנו בידו. ואת היין ששפך לכוס הפשוטה ישפוך לכיור או לשירותים, וטוב לזרוק גם את הכוס ששפך אליה את היין. את הכוס ששפך ממנה ישטוף ואחר כך ימלא אותה יין לצורך "כוס שניה" [שו"ע תעג וכה"ח ס"ק קסג קסה].

טו. כשמגיע למצה זו, נוטל את המצה העליונה שבקערה ומראה לבני ביתו ואומר "מצה זו" וכו'. ויש מגביהים את המצה האמצעית ואין אנו נוהגים כך. וכן ב"מרור זה", מגביה את המרור. אבל כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלים" וכו', לא יגביה את הזרוע שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאילו הקדישו לכך [שם ובא"ח צו ל"ג].

טז. כשאומר "לפיכך" יכסה את המצות ויגביה את הכוס לפחות טפח וכן יעשו כל המסובים. וישארו עם הכוס בידם עד סיום ברכת "גאל ישראל". ואחר כך ישתו את הכוס בהסיבה. אם לא שתו בהסיבה, ישתו פעם נוספת [שם ושו"ע תעב ז'].

יז. לפני ששותים כוס שניה טוב לומר "לשם יחוד" וכו'. ונוהגים שלא לברך בורא פרי הגפן על כוס שניה ורביעית, והנוהגים כרמב"ם מברכים עליהם [עיין שו"ע תעד]. ואחרי שתית כוס שניה יש אומרים "אתה גאלת".

יח. מי שאין לו אלא כוס אחת ישתה אותה בקידוש, ויכול לערוך את הסדר ולברך ברכת "גאל ישראל" גם ללא כוס. ויכול לברך ברכת המזון ללא כוס שלישי. ויאמר את ההלל ללא כוס רביעית. אך כל זה הוא בדיעבד דדיעבד, כיון שלכתחילה חייב למכור אפילו את כסותו לצורך ארבע כוסות [עיין שו"ע תפג ולחונים עליו].

רחצה

א. לפני שיטול ידיו לסעודה, עליו לכוין שבא לקיים מצות עשה מהתורה באכילת המצה, שנאמר: "בערב תאכלו מצות" [שמות יב יח]. וטוב שיאמר נוסח לשם יחוד מספר לשון חכמים או נוסח המובא בהגדת אורח חיים עמוד קס"ד [עיין שו"ע סימן ס' ובסימן תעה סע' ד' בענין מצוות צריכות כוונה].

ב. על המברך להזכיר למסובים לפני נטילת ידים שיכוונו לצאת ידי חובה בברכת "המוציא" ובברכת "אקב"ו על אכילת מצה" שעומד הוא לברך. כמו כן יזכיר להם שלא יפסיקו בדיבור עד אחר "כורך" [עיין שו"ע תעה ה' ובא"ח צו ל"ד]

"מוציא מצה"

א. את ברכת "המוציא לחם" צריך לברך על שתי ככרות שלמות כמו בכל יום טוב. ובפסח שאין לחם, מברכים על שתי מצות שלמות, כשביניהם המצה החצויה. והטעם למצה החצויה כיון שהיא לחם עוני, שדרכו של עני בחצי לחם ולא בלחם שלם [עיין שו"ע תעה].

ב. בשעה שהוא מברך "המוציא" אוחז את שתי המצות השלמות בידיו והפרוסה ביניהן, ואחרי ברכת "המוציא" מניח את המצה התחתונה מידיו, ואוחז במצה העליונה ובמצה החצויה ומברך "על אכילת מצה". ובוצע מן העליונה ומן הפרוסה מכל אחת כזית [עיין שו"ע תעה ובא"ח צו ל"ד]

ג. יטביל את המצות במלח ג' פעמים ויאכלם בהסיבה. אך לא יטבילם בחומץ או מי מלח וכד' ואם עשה כן יצא ידי חובה [עיין שו"ע תעה ובא"ח צו ל"ד]

ד. יטעם מהמצה לפני שמחלק לאחרים [ועיין עוי"ח י"ג שהמנהג לנשק שתי "כזיתות" המצה אחרי שיטעם מהם מעט].

ה. יתן לכל אחד מבני ביתו כזית ממהמצה העליונה וכזית מהאמצעית. יטבילם במלח, ויאכלום בהסיבה. ואם המצות אינן מספיקות לכל המסובים יתן להם ממצות שמורות אחרות [אחרונים].

ו. חייב לאכול משתיהן תוך כדי "אכילת פרס", דהיינו תוך ארבע דקות. ואם אינו יכול לאכול משתיהן, יאכל לפחות מאחת מהן תוך ארבע דקות, וטוב שתהיה הכזית מן המצה העליונה, ואם אכל מהתחתונה יצא [עיין שו"ע תעה ו' ובא"ח צו ל"ד]

ז. זקן או חולה יאכל כזית אחד ויכוין גם על אכילת מצה [עיין כה"ח י"ט]

ח. צריך לאכול את המצה כדרך אכילתו, ולא לבלוע אותה וכד'. וטוב שלא יכניס את שתי המצות בבת אחת לתוך פיו שאין זו אכילה, והתורה ציותה "בערב תאכלו מצות". אלא יאחוז את שתי המצות ביד ימין ויכניס לפיו כדרך אכילה לועס ובולע, וכשגומר אוכל את השאר [עיין לכה"ח ח"י בסברת המג"א ובא"ח צו ל"ד].

ט. שיעור "כזית" הוא 27 גרם. ומקילים לזקן וחולה ומחשבים כזית 20 גרם [שו"ע תפו ולחונים עליו].

י. צריך לברך על מצה שמורה, ומי שאין לו "מצה שמורה" יכול בדיעבד לברך על מצה רגילה [שו"ע תנג ד']. מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל מרור ואח"כ יאכל שאר תבשילין, וכשגומר סעודתו יטול ידיו ויברך "המוציא לחם" ו"על אכילת מצה" ואוכל אותו כזית בהסיבה, ואינו טועם אחריו כלום. ואם יש לו שני "כזיתות" מצה יאכל את הראשונה בתחילה ויברך עליה "המוציא לחם" ו"על אכילת מצה", ואת השניה באפיקומן. ואם יש לו שלוש, יאכל גם ב"כורך". ואם יש לו ארבע ויותר יאכל שתים אחרי המוציא. אחת בכורך ואחת לאפיקומן. והמחמיר לאכול שתי "כזיתות" מצה באפיקומן תבוא עליו ברכה [שו"ע תפב ולחונים עליו].

יא. מי שיכול לאכול רק "כזית" אחד של מצה, יאכל כדרך מי שאין לו אלא "כזית" אחד של מצה [לעיל סעיף י']. ומי שלא יכול לאכול אפילו "כזית" אחד של 20 גרם, יאכל כיכולתו אך לא יברך "על אכילת מצה".

יב. מי שאינו יכול ללעוס מצה, מותר לשרותה במים לרככה ובלבד שלא תהא נימוחה לגמרי. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכול לאכלה שרויה במים, יכול לשרותה ביין או בשאר משקים, ובלבד שלא ישרה אותה במים חמים, ובודאי לא באוכל מבושל חם. ועדיף לפורר את המצה מאשר לשרותה [שו"ע תפא ד'].

יג. כששורין את המצה לצאת בה צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת כי אז נחשבת כמבושל ואין יוצאין בה.

יד. בלילה הראשון צריכין לאכול מצה ממש, ואין יוצאין ידי חובה במצה עשירה. וגם בשאר הימים אין ראוי בימינו להשתמש במצה עשירה. [עיין שו"ע תסב].

טו. מי שנתעכב ועשה סדר הפסח אחר חצות יערוך הסדר כרגיל אך לא יברך "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור". וכן לא יברך ברכת "גאל ישראל" שבסוף ההגדה, אלא יאמר אותה בלי שם ומלכות. אמנם את ההלל וברכת "יהללוך" יאמר כרגיל [עיין שו"ע תעו וכה"ח ס"ק י' י"ד].

טז. האוכל מצה בכל ימות הפסח מברך "המוציא לחם מן הארץ". ובלילה הראשון בלבד מברכים גם "על אכילת מצה" [עיין שו"ע תעה ז'].

יז. האוכל מצה שנאפתה עבור פסח, אחרי פסח עד י"ד באייר פסח שני, מברך "המוציא לחם מן הארץ" ואחרי י"ד אייר יברך "מזונות" עד ערב פסח בשנה הבאה. ואם בירך "המוציא" יצא [עיין למחב"ר קנח ולדעת בא"ח באורח חיים עמוד רי"ג לא יאכל מצה זו אלא בתוך הסעודה].

מרור

א. אח"כ נוטל כזית מרור ונותן כזית לכל אחד מבני ביתו, וטובלו בחרוסת, ומנער את החרוסת מעליו שלא יתבטל טעם המרור, ומברך "על אכילת מרור" ואוכלו בלא הסבה [שו"ע תעה א' ובא"ח צו ל"ד].

ב. מנהגנו ליקח חסה שהיא חזרת והיא המובחרת מכל המינים, ויש לנקותה מתולעים היטב היטב, ואם אין יכול לבודקה יקח את הקלח בלבד. וטוב לקחת חסה מיוחדת הגדלה ללא תולעים [שו"ע תעג ה' וכה"ח ס"ק צ בא"ח צו כ"ז].

ג. יש לעשות את החרוסת מפירות שנמשלו אליהם עם ישראל, כגון תאנים שנאמר "התאנה חנטה פגיה", ואגוזים שנאמר "אל גנת אגוז", ותמרים שנאמר "אעלה בתמר", ורמונים שנאמר "כפלח הרמון", ותפוחים זכר למה שכתוב "תחת התפוח עוררתיך", שהיו הנשים יולדות שם בניהן בלא עצב, ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לגאול את עם ישראל [שו"ע תעג ה'].

ד. אין להשתמש בתאנים מיובשות שבדרך כלל מיבשים אותם עם קמח, והם חמץ וכמובן אסורים כל הפסח. ויש מחמירים לא לאכול שום סוג של פירות יבשים כל הפסח [עיין שו"ע תסז ח'].

ה. יש שנהגו ליקח לחרוסת משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

ו. יש נוהגים ליקח תמרים ולבשלם ולהוסיף עליהם אגוזים ושקדים מרוסקים כדי שהחרוסת תהיה סמיכה. ויש מנהגים אחרים וכל אחד יעשה כמנהגו. אמנם בכל המנהגים יש להוסיף דבר חמוץ בתוך החרוסת._

ז. כשפסח חל בשבת יש להכין חרוסת מע"ש, ואם לא הכינו, ירסקו את המצרכים לחרוסת בשינוי בליל פסח שהוא ליל שבת.

כורך

א. אח"כ נוטל כזית מן המצה התחתונה ומניח בתוכה כזית מרור, וטובל בחרוסת ואומר "זכר למקדש כהלל וכו'" ואוכל בהסיבה. ואם אין מספיק מהמצה התחתונה לכל המסובים, יכול לתת להם ממצות שמורות אחרות, ויש מוסיפים למסובים חתיכה קטנה מהמצה התחתונה [שו"ע תעה א בא"ח צו ל"ד].

ב. לא ידבר מנטילת ידים שנוטלים למצה עד אחרי אכילת ה"כורך", ובדיעבד אם דיבר אחרי שטעם מהמצה אינו צריך לברך שנית.

שולחן עורך

א. טוב לערוך את השולחן בצלחות נאות וכלים נאים כפי יכולתו זכר לחירות. גם האוכל יהיה טוב וטעים כדרכם של בני מלכים, ואם אירע והאוכל אינו לפי טעמו לא יכעס או יקפיד על אשתו או בני ביתו, כי קדוש היום לה'. [עיין שו"ע תעב ב וכה"ח ס"ק י' י"א].

ב. אם נוח לבעלת הבית לערוך את השולחן בכלים חד פעמיים, תשתדל לקנות כלים יפים במיוחד, לכבוד ליל הסדר.

ג. טוב לאכול את כל הסעודה בהסיבה [ע"פ הרמב"ם פ"ז ה"ח].

ד. מותר להטביל מצה או שאר ירקות במי מלח או בחרוסת באמצע הארוחה [אחרונים].

ה. את הסעודה יעשו במטעמים ובמאכלי חג, כי מצוה לשמוח בחג ובמיוחד בחג זה שבו יצאנו ממצרים. והחכם עיניו בראשו שלא למלאות כריסו, למען יוכל לאכול את האפיקומן בתיאבון כמצותו ולא באכילה גסה. [שו"ע תעו א' בא"ח צו ל"ד ל"ה].

ו. אין אוכלין בשר צלי אפילו של עוף. ואפילו בשלוהו ואח"כ צלאוהו בקדרה, אין אוכלין אותו. והמנהג לא לאכול צלי גם ביום הפסח. [שו"ע תעו א' בא"ח צו ל'].

צפון אפיקומן

א. לאחר סיום הסעודה יקח את המצה החצויה שהצפין לאפיקומן ויחלק לכל אחד מהמסובין "כזית" זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה "על השבע" [שו"ע תעז בא"ח צו ל"ה].

ב. לפני האכילה יאמר: "זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע".

ג. מאחר וחצי מצה זו לא תספיק ל"כזית" לכל בני הבית, לכן ישלים ממצות נוספות המוכנות בבית וידקדק שתהיינה שמורות.

ד. עיקר מצות אפיקומן הוא ב"כזית" אחד. ויש מחמירים לאכול עוד "כזית" מצה זכר למצה שהיתה נאכלת עם קרבן הפסח, והמחמיר תבוא עליו ברכה [בא"ח צו ל"ה].

ה. את האפיקומן יש לאכול בהסבה וללא ברכה, ויאכלנו בתוך ארבע דקות [שו"ע תעז].

ו. לא יאכל את האפיקומן בשני חדרים ואפילו בחדר אחד לא יאכלנו בשני שולחנות מרוחקים. [שו"ע תעח א'].

ז. מי שישן באמצע סעודה לפני אכילת אפיקומן אינו צריך ברכה נוספת, ומכל מקום צריך נטילת ידים בלא ברכה. [שו"ע תעח א' כה"ח ס"ק י"ד].

ח. אחר האפיקומן אין אוכלים ושותים כלום חוץ משני כוסות יין אחרונות ומים. כדי שיישן כשטעם האפיקומן בפיו [שם ובא"ח צו ל"ה].

ט. יש מקילים בשתיית תה או קפה ובמיוחד אם כוונתו להתעורר ולהמשיך בסיפור יציאת מצרים. ויש מחמירים במיוחד בקפה [בא"ח צו ל"ה].

י. אם נאבד האפיקומן, אם יש לו עוד מצה מאלו השמורות שנעשו לשם מצת מצוה, יאכל ממנה כזית. ואם לאו, יאכל ממצה אחרת כזית [עיין שו"ע תעז ב'].

יא. אם שכח לאכול אפיקומן, ואפילו התכוון לגמור סעודתו כגון שאמר "מים אחרונים חובה" או "הב לן ונבריך", או שנטל "מים אחרונים" אך עדיין לא ברך ברכת המזון, יאכל אפיקומן בלי נטילה ובלי המוציא.

יב. אם נזכר אחרי שבירך ברכת המזון וטרם בירך "בורא פרי הגפן" על כוס שלישי, יטול ידיו בלי ברכה (כי אוכל רק כזית) ויברך "המוציא", יאכל כזית אפיקומן ויברך ברכת המזון באותה כוס שלישי.

יג. אם נזכר אחרי ברכת המזון וכוס שלישי ואכל כזית מצה שמורה בתוך הארוחה יסמוך עליה ופטור מלאכול עוד.

יד. אם נזכר אחרי ברכת המזון ושתה כבר כוס שלישי, והוא לא אכל באמצע הארוחה כזית ממצה שמורה, יטול ידיו בלי ברכה, (כיון שאוכל רק כזית) יברך "המוציא", יאכל "כזית" לאפיקומן, יברך ברכת המזון, יברך הגפן, וישתה שוב כוס שלישי.

טו. אם נזכר באמצע ההלל, יטול ידיו בלי ברכה ויברך המוציא ויאכל כזית, ויברך ברכת המזון על כוס, ויברך הגפן וישתה כוס שלישי, ויאמר הלל וישתה כוס רביעי.

טז. אם נזכר אחרי שתיית כוס רביעי יטול ידיו בלי ברכה ויברך המוציא ויאכל כזית, ויברך ברכת המזון על כוס ויברך הגפן וישתה. אמנם אין צריך לחזור שנית על ההלל ועל הכוס הרביעי [שו"ע תעז ב' והחונים עליו בא"ח צו ל"ו].

ברכת המזון וכוס שלישי

א. יטול ידיו במעט מים למים אחרונים, ויסלק את המים מהשולחן.

ב. מוזגין כוס שלישי לברהמ"ז. וצריך לבדוק שיהיה נקי אחרי הארוחה מבחוץ ומבפנים, וטוב לשוטפו ולהדיחו שנית [שו"ע תעט א' וכה"ח ס"ק א'].

ג. יברך ברכת המזון על כוס שלישי מתוך ההגדה כדי שלא ישכח לומר "יעלה ויבא". ואם חל בשבת יאמר גם "רצה".

ד. מצוה להדר שיהיה זימון בסעודה זו, אבל לא יביאו אנשים מבית אחר לצורך זימון כי כל אחד צריך לברך ברהמ"ז במקום שאכל.

ה. בדרך כלל אורח מברך ברכת המזון, אך בליל הסדר נוהגין שבעל הבית מברך בזימון, שנאמר "טוב עין הוא יבורך" ואמרו חז"ל אל תקרי "יבורך" אלא "יברך", ובעל הבית נקרא "טוב עין" שאמר "כל דכפין ייתי ויכול". אמנם אם יש אורח, יאמר האורח את ברכת האורח בקול [שו"ע תעט א'].

ו. אין להסב בשעה שמברכים ברכת המזון.

ז. בגלל שחייבים לאכול מצה בלילה זה מן התורה שנאמר: "בערב תאכלו מצות" דיני "יעלה ויבוא" כמו דין "רצה" בשבת. ומי ששכח לומר "יעלה ויבא" בברכת המזון בליל הסדר ונזכר אחרי שסיים את ברכת המזון, חוזר כדלקמן:

אם אמר: "ברוך אתה" ונזכר שלא אמר "יעלה ויבוא" לפני שאמר ה' של ברכת

בונה ירושלים, יאמר מיד "יעלה ויבוא".

אם אמר "ברוך אתה ה'" ימשיך "למדני חוקיך" ויאמר "יעלה ויבוא" וימשיך אח"כ

ותבנה וכו'.

אם אמר "ברוך אתה ה' בונה" ימשיך ויאמר "ירושלים" (אמן בלחש). ויאמר

ברכת "אשר נתן".

אם נזכר שלא אמר "יעלה ויבא" אחר ברכת בונה ירושלים, ועדיין לא התחיל

ברכת "הטוב והמטיב", יאמר שם נוסח זה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם

אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה, את יום חג המצות הזה, ברוך

אתה ה' מקדש ישראל והזמנים" וכן הדין אם מסתפק.

אם התחיל בברכת "הטוב והמטיב", אפילו אמר מילת "ברוך" בלבד, אין לו תקנה,

וצריך לחזור לראש ברכת המזון.

ח. כשיש ספק אם אמר "יעלה ויבוא" מן הסתם שכח לומר וחוזר. אמנם אם אותו המסתפק ברך מתוך ההגדה, אינו חוזר, כי מן הסתם אמר "יעלה ויבוא".

ט. כשהתעורר לאדם ספק אם אמר "יעלה ויבוא" אחרי ברכת "הטוב והמטיב"- חוזר ומברך מתחילת ברכת המזון ללא ברכת "הטוב והמטיב", אמנם אם התעורר הספק בתחילת "הטוב והמטיב" כשחוזר אומר גם "הטוב והמטיב".

י._ כל הדינים הנ"ל נכונים גם למי שלא הזכיר בשבת "רצה והחליצנו" שהוא חייב לומר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, בא"ה מקדש השבת".

יא. בשבת שהיא יו"ט אם לא הזכיר לא "רצה" ולא "יעלה ויבוא" חייב לומר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה וימים טובים לששון, את חג המצות הזה וכו' בא"ה מקדש השבת ישראל והזמנים".

יב. דינים אלו אמורים לגבי ליל הסדר בלבד, ולא לגבי שאר סעודות של יום טוב וימי החג שאינו חוזר, אלא שאם נזכר אחר בונה ירושלים שלא אמר יעלה ויבוא, מברך הברכה הנ"ל בלי שם ומלכות [שו"ע קפח והחונים עליו בא"ח חוקת].

יג. אחרי ברכת המזון יברך: "בורא פרי הגפן" על כוס שלישי ויכוין לפטור בברכתו את הכוס הרביעי שעומד לשתות, וישתה בהסבה, ואינו מברך אחריו ברכה אחרונה, אלא אחר כוס רביעי [עיין שו"ע תעד].

יד. ישתה בכוס שלישי או בכוס רביעי רביעית בבת אחת (86 גרם) [עיין שו"ע תעד ובא"ח צו כ"ט]. ואין לשתות כלום בין כוס שלישי לכוס רביעי [שו"ע תעט].

טו. נוהגין למזוג כוס אחד יותר מן המסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא. ומוזגים אותו רק אחרי הכוס השלישי [עיין כה"ח תפ ס"ק טו"ב].

הלל וכוס רביעי

א. אחר ברהמ"ז מוזגין כוס רביעי. ונוהגין לפתוח את הדלת להראות שהלילה הוא "ליל שמורים" ואין אנו מתייראין משום דבר. ובזכות האמונה יבוא משיח צדקנו, והקב"ה ישפוך חמתו על הגוים ולכן אומרים "שפוך חמתך וכו'" [שו"ע תפ].

ב. יאמר את ההלל בשמחה כאילו הוא יצא ממצרים. ומעלה גדולה יש בזה, כיון שרק בליל הסדר פעם יחידה בשנה, אומרים הלל בלילה כמו ביום. שהלילה הזה שונה מכל הלילות ועליו נאמר "לילה כיום יאיר כחשכה כאורה" [שו"ע תפ תפז].

ג. מתחילין "לא לנו". וכשמגיע ל"הודו", אם הם שלשה או יותר אחד יאמר "הודו" והשנים יענו "כי לעולם חסדו". ואם הם פחות יאמרוהו כרגיל. ויש נוהגים שאחד קורא פסוק כגון "הללו עבדי" ואחרים עונים רק את שם ה'. ואין זה מנהג טוב, אלא יקראו כולם את כל הפסוק. [עיין עוי"ח צו ט"ו].

ד. אומרים "נשמת" ו"ישתבח" עד "אתה אל" ואומרים "יהללוך" וחותמים "ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות" אך אינו אומר "אמן" אחרי עצמו כמו שעונים בכל השנה [עיין שו"ע תפ].

ה. שותים כוס רביעי בהסיבה בלי ברכה ראשונה, וישתה רביעית שלמה בכוס זו או בכוס השלישי בכדי שיוכל לברך ברכה אחרונה ללא ספקות. ומברכים ברכה אחרונה וגומרין כסדר ההגדה.

ו. יברך ברכה אחרונה "על הגפן" מתוך המחזור, שלא ישכח מעין המאורע ואם שכח, אינו מעכב. ויכוין בברכה אחרונה של כוס רביעי גם על כוס שלישי.

ז. אחר הארבע כוסות אסור לשתות שום משקה רק מים [שו"ע תפא בא"ח צו ל"ה].

ח. נהגו ישראל לשיר אחרי ההגדה "חד גדיא" ו"אחד מי יודע" ושיר השירים [כה"ח סוף ס' תפ]._

נרצה

א. נהגו לומר שיר השירים אחר ההגדה. וחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה [שו"ע תפ"א]. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, והקב"ה משתבח בו, כדכתיב "ישראל אשר בך אתפאר". אמנם אינו צריך לצער את עצמו ביום טוב בשביל כך [עיין בזוהר לקמן בא"ח צו ל"ז].

ב. קריאת שמע קוראין כמו כל לילה, וטוב לאומרה קודם חצות למרות שהוא לא הולך לישון ואומר ברכת המפיל בלי שם ומלכות [בא"ח צו ל"ח כה"ח תפא ס"ק י"ג י"ד].

ג. אם עשה כל הסדר כתקנו, מובטח לו שרצוי הוא לפני ה' יתברך, ונזכה בעזרת ה' לשנים רבות נעימות וטובות, בגאולה שלמה אמן.